המופע עוקב אחרי צעידה מתמשכת בתוך המרחבים שלה.
מרחבים של אדמה חרוכה ושמש רכה, של תשוקה ותפילה, של גוף שמקשיב לרוח וממשיך ללכת.
דרך תנועה, מוזיקה ונוכחות חיה, נפרשת דרך עתיקה שמבקשת להיזכר.
זהו מופע של הליכה.
לא של יעד.
הליכה שמכירה בפחד, בכמיהה, בכוח שנאסף צעד אחר צעד.
הליכה שמאפשרת לגוף להוביל, וללב לדעת.
הזמנה להיכנס למרחב של אמא אנדלוסיה.
לא כאורחת.
כבת חוזרת.
מופע דרכים
סיפור שנולד מהאדמה ונע בין מרחבים. אמא אנדלוסיה היא לא מקום. היא דרך. הליכה איטית בתוך נופים פנימיים, בין שורש לזיכרון, בין קצב לשקט.
